من تصميم מיכאל בורשטיין
אמא נפרדה ממני בדמעות והבטיחה לחפש אותי אחרי המלחמה. "רציתי לבכות, אבל לא אמרתי כלום. רק נישקתי את מאמישוּ על הלחי וזחלתי אל מתחת לערימת הקש שלי... הייתי משותק מכאב."
מיכאל היה הילד הכי קטן במחנה ההשמדה אושוויץ. ביום הראשון שם הוא הבין ברגע נורא אחד שבכי לא יעזור, ומאז לא בכה עוד. השיעור הזה וההתעקשות להסתכל תמיד קדימה עזרו להציל את חייו.
אחרי עשרות שנים הוא מספר לבני נוער את סיפור ההישרדות המטלטל שלו שתחילתו בביתו החמים בכפר קטן בפולין וסופו באונייה גדולה המובילה אותו לאמריקה.
"במשך זמן רב לא דיברתי על מה שקרה לי במהלך המלחמה... אני לא אוהב לחשוב על דברים נוראים כאלה... אבל איך הייתם מרגישים אם לא הייתם זוכרים איך אח שלכם נראה?"
מייקל (מיכאל) בורנסטין שרד את השואה מהרגע שהגרמנים התפרצו לביתו ב-1939 ועד תום שבעה חודשים באושוויץ, שם תוחלת החיים הממוצעת של ילד היתה שבועיים. שש שנים אחרי השחרור הוא היגר לארצות הברית. מייקל בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת איווה, ועבד במחקר ופיתוח פרמקולוגי במשך יותר מארבעים שנה. מאז צאתו לגמלאות הוא מרצה בפני תלמידים וקבוצות אחרות על קורותיו בשואה.
דבי בורנסטין הולינסטט היא השלישית מבין ארבעת ילדיו של מייקל. היא מפיקה בחדשות NBC ו-MSNBC, ומתגוררת בניו ג'רסי. גם היא מבקרת בבתי ספר עם אביה, ובמשך שנתיים סייעה לו במחקר ובכתיבת הספר הזה. את הסיפורים האלה שמעה כל חייה.
"ספר שנועד לקוראים צעירים, אבל התקווה והקשיים השזורים בו יִישבּוּ את לב הקוראים בכל גיל." הניו יורק טיימס
"נוגע ללב ובלתי נשכח. סיפור על אופטימיות נחושה ועל יכולת התאוששות מדהימה." הניו יורק טיימס
אמא נפרדה ממני בדמעות והבטיחה לחפש אותי אחרי המלחמה. "רציתי לבכות, אבל לא אמרתי כלום. רק נישקתי את מאמישוּ על הלחי וזחלתי אל מתחת לערימת הקש שלי... הייתי משותק מכאב."
מיכאל היה הילד הכי קטן במחנה ההשמדה אושוויץ. ביום הראשון שם הוא הבין ברגע נורא אחד שבכי לא יעזור, ומאז לא בכה עוד. השיעור הזה וההתעקשות להסתכל תמיד קדימה עזרו להציל את חייו.
אחרי עשרות שנים הוא מספר לבני נוער את סיפור ההישרדות המטלטל שלו שתחילתו בביתו החמים בכפר קטן בפולין וסופו באונייה גדולה המובילה אותו לאמריקה.
"במשך זמן רב לא דיברתי על מה שקרה לי במהלך המלחמה... אני לא אוהב לחשוב על דברים נוראים כאלה... אבל איך הייתם מרגישים אם לא הייתם זוכרים איך אח שלכם נראה?"
מייקל (מיכאל) בורנסטין שרד את השואה מהרגע שהגרמנים התפרצו לביתו ב-1939 ועד תום שבעה חודשים באושוויץ, שם תוחלת החיים הממוצעת של ילד היתה שבועיים. שש שנים אחרי השחרור הוא היגר לארצות הברית. מייקל בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת איווה, ועבד במחקר ופיתוח פרמקולוגי במשך יותר מארבעים שנה. מאז צאתו לגמלאות הוא מרצה בפני תלמידים וקבוצות אחרות על קורותיו בשואה.
דבי בורנסטין הולינסטט היא השלישית מבין ארבעת ילדיו של מייקל. היא מפיקה בחדשות NBC ו-MSNBC, ומתגוררת בניו ג'רסי. גם היא מבקרת בבתי ספר עם אביה, ובמשך שנתיים סייעה לו במחקר ובכתיבת הספר הזה. את הסיפורים האלה שמעה כל חייה.
"ספר שנועד לקוראים צעירים, אבל התקווה והקשיים השזורים בו יִישבּוּ את לב הקוראים בכל גיל." הניו יורק טיימס
"נוגע ללב ובלתי נשכח. סיפור על אופטימיות נחושה ועל יכולת התאוששות מדהימה." הניו יורק טיימס
